The musical self (Hebrew)

נסקור במאמר  זה את מושג ה”עצמי” בשני הקשרים שונים.  נתבונן במושג העצמי המוסיקלי, נשאל על טבעו ונבין את הקשר בין העצמי המוזיקלי כפי שאני מגדירה אותו בפרקטיקה של אינטגרציית קול בתנועה לבין מושג העצמי כפי שמופיע בשיח הפסיכואנליטי . כמו כן אתייחס להיותו של העצמי המוזיקלי שפה גופנית ראשונית המהדהדת עם יסודות מיתיים של מבנים מוסיקליים כפי שהם מופיעים בסיפורי בריאה שונים. בכך, העצמי המוזיקלי יכול להיקרא גם העצמי המיתי, הנפש המיתית או הנפש הרחבה.

הגדרה מילונית למושג עצמי:

עצמי

(ת’) של עצמו, את עצמו, מעצמו, לא של האחרים, לא את האחרים, של הפרט, בכוחות עצמו, בידיו הוא, הבא מתוכו, ללא עזרה מבחוץ, מאליו, אוטומטי, אישי, פרטי, אינדיבידואלי, של גופו 

(ת’) גשמי, חומרי, מציאותי, ממשי; גרמי, שלדי, של העצם, מן העצם

עצם

(ז’) גוף, אישיות, זהות, לבד

עצמי ועצמי מוסיקלי

בשפה העברית יש משמעות מיוחדת ועמוקה למקורות המילה “עצמי”, מאחר שהיא קשורה מצד אחד לפועל ע.צ.ם ממנו נגזרות מילים כמו עצמאות, התעצמות, עוצמה, עצמיות ומכיוון נוסף היא קשורה לשם העצם “עצם”, כלומר מקושר לעצמות. כנראה לא במקרה עצם, עצמי, עוצמה ועצמאות קשורים ושזורים יחד.    העצמות הן המבנה הבסיסי מבחינה אנטומית. השלד, נושא עליו את כל שאר המערכות. השלד הוא הבסיס ליציבה אשר משקפת את מצבו הגופני והנפשי של האדם, את מכלול אישיותו. העצמות הן בית החרושת של יצור הדם, הדם הוא נהר החיים הגופניים. במקורות היהודיים, כמו גם בתרבויות רבות אחרות, מתייחסים לעצמות כאל מקור של חיים, ואל הדם כאל הנפש “כי הדם הוא הנפש…” . על פי המיתוס היהודי, תחיית המתים תתחיל מהעצמות.(חזון העצמות היבשות-ספר  יחזקאל), כלומר העצמות משמרות כוח חיים כל כך עוצמתי שממנו יכולים להתחיל חיים חדשים. גם דבקות ואמונה באלוהים מיוצגת ביהדות באמצעות העצמות : “כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ. “(תהילים לה,פ. י’). העצמות הן המבנה הראשוני הבסיסי ומקור החיות. לכן כאשר אנו באים להתבונן במושג העצמי אשר מקורו בעצמות ובפועל עצם (גדול מאוד, עצום….) אנו מבינים כי העצמי הוא מבנה נפשי בסיסי ובשורשו קשור לגוף, לקונסטרוקציה הראשונית של הגוף. בדומה לשלד, סביב גרעין העצמי תתהווה המערכת הנפשית כולה. אני טוענת כי גרעין העצמי הבוגר, המתהווה במהלך ההתבגרות, הוא העצמי המוסיקלי, אתו אנו נולדים, והוא מקור החיים האורגניים, האותנטיים והרוחניים של האדם. על כך ארחיב בהמשך.

קלריסה פינקולה, מחברת הספר רצות עם זאבים, מספרת אגדת עם המגיעה משבטי האינדיאנים בדרום אמריקה. הספור ממחיש בצורה פואטית נהדרת את הקשר בין העצמות לבין העצמי ובין אלה למוזיקה ושירה. מכיוון שמאמר זה עוסק בכל ההקשרים הללו ראיתי צורך להביאו כאן: אנשי ההרים, מספרים על לה לובה, אשה-זאב, זקנה ועתיקה מאוד. היא משוטטת בהרים בוואדיות ובערוצי הנחלים ואוספת חלקי עצמות של זאבים. כאשר יש לה שלד שלם של זאב היא פורשת את השלד על האדמה לפניה ומתחילה לשיר אל העצמות. תוך כדי שירתה מתחילות העצמות לעלות בשר, גידים ועור , היא ממשיכה לשיר והפרווה מתחילה לכסות את העור והנה מתעורר הזאב לתחיה קם על רגליו ומתחיל לרוץ לכיוון ההרים, תוך כדי ריצתו הוא הופך לנערה יפה וזו ממשיכה את ריצתה הפראית והמשוחררת, ריצתה ה”זאבית”. אגדה זו מספרת על פירוק העצמי, פירוק השלד לחלקים הפזורים אי שם.  לה לובה מחזירה את הלכידות, את החיבור של כל המערכת ובוראת חיים חדשים באמצעות שירתה.  העצמי הפראי, המוזיקלי, האותנטי, קשור לגופניות, לשלד, לעצמות ולכוחות החיים הטמונים במוזיקה בקול ובשירה. כאשר האדם (במקרה של סיפור זה מדובר ספציפית בנשים, אך לצורך המאמר אני מתייחסת לשני המינים) איננו בקשר עם העצמי הפראי-המוזיקלי, שהוא השפה הראשונית של הגוף-נפש-רוח, ניטלת ממנו חיותו. העצמות עוצרות בתוכן את החיות-חיתיות והשירה מארגנת מחדש את המבנה, מחזירה את החיים לעצמות היבשות. מהשלד נוצר מחדש זאב ומהזאב מתרקמת אישה, פראית, חופשיה. העצמי המוסיקלי הוא עצמי ראשוני ופראי במובן החופש, במובן הזרימה האורגנית שאיננה מוגבלת להתניות אישיותיות/פסיכולוגיות או תרבותיות. העצמי המוסיקלי מדבר בשפה של היקום, שפה של קצבים ומקצבים, מתחים והתפרקותם, צלילים ומבנים הרמוניים שהם הקונסטרוקציה של היקום. העצמי המוסיקלי האינדיבידואלי הוא חלק מהעצמי המוסיקלי הקוסמי. מיתוסים רבים, בתרבויות שונות, מספרים את סיפור בריאת העולם בצליל, בקול, באמירה, בשירה. אחד היפים בעיני, העושה את הקשר בין בריאת העולם לבין מבנה העצמי המוסיקלי,  הוא המיתוס של אנשי יערות הגשם, וכך מספרים: בהתחלה היה רק חושך, ובלב החושך אנקונדה ענקית שהייתה כרוכה מסביב לעץ החיים העומד בטבורו של היקום. האנקונדה הסתכלה על העור היפה שלה, שהיה מצויר כולו בתבניות גיאומטריות יפיפיות. היא התפעלה מעורה והתחילה לשיר את התבניות הגיאומטריות המצוירות עליו. מפעולת השירה שלה התהוו השמים והאדמה, מתבנית נוספת התהוו המים, החיות הצמחים ובני האדם. ומאז, מספר המיתוס, כל יצור חי וכל אדם נושא את התבנית המוסיקלית שלו שהיא הגרעין של מהותו. כאשר האדם רוצה להתקרב אל עצמיותו הוא שר לעצמו את אותו שיר, את אותו מבנה מוסיקלי אתו נולד.  אותה תבנית מוזיקלית אישית היא העצמי המוזיקלי המחובר אל טבור הבריאה, והמבנים המוסיקליים הם הארכיטקטורה הרוטטת מתחת לכל הצורות הקימות.  בחורף 2017 בתכנית הכשרה לטיפול בטראומה קולקטיבית, פגשתי את ויסללה מנמיביה. ויסללה עושה עבודה מדהימה בארצה ובעיקר בשבט ממנו היא באה על מנת להחזיר את כוחות החיים לאנשי השבט, כוחות חיים שנגדעו עם הקולוניאליזם ועם כפיית הדת הנוצרית על התרבות השבטית. הפעולה העיקרית שמאפשרת את ריפוי העצמי השבטי, היא חזרה לשירים ולריקודים העתיקים אותם היו שרים בשבט. בעיקר, סיפרה לי ויסללה, חזרו בשבט למנהג למצוא את השיר הספציפי של כל תינוק שנולד, ולשיר לו אותו. כאשר תינוק נולד, היא מספרת, מגיע השמאן של השבט, מתבונן בתינוק וקולט את המהות המוסיקלית שלו שהוא המבנה האישיותי-נשמתי אתו התינוק בא לעולם. השמאן מתחיל לשיר לתינוק את השיר וכל השבט שר לתינוק אתו. אחר כך, סיפרה לי ויסללה, לאורך כל החיים, אם הילד או האדם שגדל, יוצא מהאיזון , עושה מעשה רע כזה או אחר,  מזמינים את האדם לטקס. הוא ניצב במרכז המעגל והשבט כולו שר לו את השיר שלו. מזכיר לו את מהותו, את עצמו. וכך מחזיר אותו לאיזונו, אל מהותו, מזכיר לו את הקונטקסט הגדול יותר של קיומו ושייכותו. וזה איננו מיתוס אלא חיים המתקיימים בשבט של ויסללה בנמיביה כמו גם בשבטים רבים אחרים.

מושג העצמי בשיח הפסיכואנליטי

דונלד וודס וינקוט

ויניקוט אומר : “רק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את העצמי”. על פי תפיסתו, העצמי מתפתח במרחב הפוטנציאלי, המרחב שבין  האם לתינוק ומאוחר יותר במרחב שבין אדם לאדם ואדם לסביבתו. התפתחות העצמי במושגיו של ויניקוט הוא תלוי סביבה היוצרת אתו מערך של שקופים, הדהודים המתרחשים במרחב שבין מציאות לדמיון, כלומר במרחב משחקי שהוא מרחב יצירתי.*(1)תחושת העצמי על פי ויניקוט קשורה באופן בלתי נפרד לחוויית היצירתיות, וחווית היצירתיות הראשונית ביותר היא חוויה בלתי תכליתית שעיקרה התמסרות לרצף של אימפולסים, תנועות, קולות, תחושות, ומאוחר יותר בהתפתחות, רעיונות ומחשבות. כל אלו אינם קשורים זה לזה אלא בקשר נוירולוגי או פסיכולוגי כלשהו שאיננו ניתן לגילוי. יש לקבל את “חוסר ההיגיון” של העצמי כצורה לגיטימית של תקשורת וצורך של עולמות מיתיים פנימיים לבוא לידי ביטוי, כמו בשנת חלום.

מרחב המשחק היצירתי, המפתח את  העצמי, מערב פעילות גופנית ונפשית בו זמנית. הבסיס לתחושת העצמי נוצר מצבירת חוויות אלו. ” צבירה או הדהוד, תלויים בקיומה של כמות מסויימת של שיקוף בחזרה אל התינוק, הנעשה בידי ההורה המטפל, שקלט את התקשורת העקיפה. בתנאים מיוחדים אלו יכול האדם להתלכד ולהתקיים כיחידה, לא כהגנה מפני חרדה אלא כביטוי של (I am) הנני חי, הנני עצמי ( Winnicott 1962) מעמדה זו הכול יצירתי”. (ויניקוט, משחק ומציאות : משחק: פעילות יצירתית וחיפוש העצמי, ע’מ 80-81) העיסוק ההמשכי של ויניקוט בשאלות האותנטיות והממשות מתבטא במיוחד בפיתוח התיאוריה שלו  על עצמי אמיתי ועצמי כוזב. גיבוש עצמי אמיתי ייחודי תלוי ביכולת של האם לשקף מחוות  ספונטניות גופניות וקוליות אשר הן המעידות על קיום עצמי אמיתי פוטנציאלי, ולתת להם תוקף של קיום ממשי. ויניקוט קושר את רעיון העצמי האמיתי עם המחווה הספונטנית, כלומר עם אימפולסים תנועתיים וקוליים. העצמי האמיתי אומר ויניקוט מגיע מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה, הוא קשור בקשר הדוק לרעיון של תהליכים ראשוניים. בתחילה אין הוא במהותו תגובתי לגירויים חיצוניים, אלא ראשוני. העצמי האמיתי מופיע ברגע שיש התארגנות מנטלית כלשהיא של היחיד , וזה אומר למעשה סך כל החיות החושית-מוטורית. עצמי כוזב מתפתח כתגובה לריצוי לסביבה, ולתרבות. העצמי הכוזב מורחק מתחושות גופניות, נוצר נתק בין ראש לגוף, ניתק הקשר עם האימפולסים הטבעיים הגופניים. העצמי הכוזב משתמש באסטרטגיה של הסברים רציונליים על מנת לא להיות בקשר עם רגשות שבסיסן בגוף. הנתק עם הגוף הוא נתק עם הרובד המוסיקלי המבוסס על שפה גופנית ראשונית של אימפולסים,  קצבים ומקצבים אשר ביטוים הוא קולי –גופני-תנועתי. אם התינוק המתפתח לילד מאבד את הקשר עם השפה הגופנית הראשונית הזו כתוצאה מסביבה הגורמת לריצוי והיענות לצרכי הסביבה, למבנים חברתיים, לקצבים ומקצבים חיצוניים, יאבד לו הקשר עם העצמי המוזיקלי הראשוני.

ק.ג. יונג

יונג מדבר על העצמי כעל נקודת המרכז של המעגל, האינדיבידואציה שהיא היעד של ההתפתחות הנפשית. “במשך אותן שנים, בין 1920-1918, הבנתי כי היעד של ההתפתחות הנפשית הוא העצמי….. יש רק נתיב מעגלי המקיף את העצמי וחותר אליו….הבנתי שהעצמי הוא העיקרון והארכיטיפ של אוריינטציה ומשמעות….. מכאן נצנץ ועלה רמז ראשון של המיתוס האישי שלי” (יונג. זיכרונות, חלומות, מחשבות ע’מ 188-189) יונג מתייחס אל העצמי כאל הארכיטיפ המרכזי בנפש. בחקירתו את העצמי מגיע יונג למסקנה : “….. האירופאי הרציונליסטי לעילא מגלה את המנוכר לאישיותו והוא גאה על כך בלא לראות שהשכלתנות שלו מושגת במחיר החיוניות, ושכתוצאה מכך החלק הפרימיטיבי של אישיותו נידון לקיום תת קרקעי….” (שם ע’מ 227) גם יונג קושר את החיוניות ועוצמות החיים לביטויים הגופניים-קוליים-רגשיים אותם הוא רואה במסעו לסהרה. “…..סצנה זו למדה אותי משהו, אנשים אלו חיים מתוך רגש, מתנועעים, וכל ישותם אמוציונאלית, הכרתם משגיחה על התמצאותם ומעבירה רשמים מבחוץ, ותמיד היא מתעוררת לדחפים ורגשות הפנימיים…..” (שם ע’מ 227). ). במקומות אחרים מציג יונג את העצמי כמהות הנוגעת בעומק שלה בבסיס ההוויה, שם הנשמה בעלת האופי האינדיבידואלי נחווית כחסרת גבולות. כך הוא מצוטט אצל פרוגוף (Progoff, 1956, p. 186): “העצמי המכיל אותי מכיל גם רבים אחרים. […]אין הוא שייך לי ואינו שלי באופיו, אלא הוא אוניברסלי. באורח פרדוקסלי הוא תמציתו של האינדיבידואל ובו בזמן רצף לכל”. יונג ניסה לבסס את תפיסתו בדבר האופי האוניברסלי של העצמי דרך עקרון הסינכרון (Jung, 1955), אותו עיקרון המשקף את הקשר הבו-זמני הבלתי סיבתי שבין אירועי הנפש של האדם לבין אירועי העולם החיצוני האובייקטיבי. מבחינה זו התאוריה של יונג מהדהדת עם התפיסה שלי את העצמי המוזיקלי כמהות ראשונית ומיתית, אפשר לומר מהות נשמתית, הקשורה ומסונכרנת עם המבנים המוזיקליים הבסיסיים המהווים את יסודות העולם ויסודות כל הנבראים, מהות שהיא בעת ובעונה אחת אינדיבידואלית ואוניברסלית.

היינץ קוהוט- פסיכולוגית העצמי והפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית

המשגת ה”עצמי” כמבנה-על של נפש האדם הוליכה את היינץ קוהוט (1913 – 1981) לייסודה של פסיכולוגיית העצמי. בטבורו של המרחב הפסיכואנליטי מציב קוהוט את מושג “האדם הטרגי”. בכך הוא מסמן את המעבר מן “האדם האשם”, גיבורו של פרויד, אל האדם העכשווי: אדם אשר מעבר לדחפים הגוזרים את דינו למאבק קיומי בקונפליקטים לא מודעים, איננו חדל מהכמיהה לשיקום העצמי משיברונו, וחותר לחוויית עצמי הרמונית, לכידה והמשכית. פסיכולוגיית העצמי מציבה במרכז גרעינה המרפא של הפסיכואנליזה את האמפתיה. חקירתה השיטתית של ההתייצבות האמפתית נעה בפסיכולוגיית העצמי בתנודה שהיא גם פרדוקסלית וגם הרמונית, בין המשגת האמפתיה ככלי לחקירת הנפש לבין זיקוקה לעמדה אתית של חמלה מכוננת.

התייחסות ל”עצמי” בעיני הפסיכולוגיה הטרנס פרסונאלית : קשורה לפירוש המילולי של המילים “טרנס ו- “פרסונאל”. ניתן לפרש את המילה “טרנס” במשמעות של “מעבר” ו- “מעל” ואת המילה “פרסונאלי”- כ- “אישי”, כלומר, כהתייחסות אל ה”עצמי” בטווח שבין המיקוד בזהות האישית לבין המימד האוניברסאלי. במובן של “מעבר” או “מעל”, הכוונה היא להכרה בשילוב של חוויות מיסטיות ומצבי תודעה אחרים כחלק מהפוטנציאל של הקיום האנושי וכחלק משמעותי בהקשר הטיפולי. במובן של “על פני”, הכוונה היא להתייחסות כוללת למושג או לתחושת ה”עצמי”, החל מההיבט האישי והפרטי ועד לתודעה רוחנית-קוסמית רחבה אליה מתייחסות מסורות שונות בעולם, הן במזרח והן במערב. בהקשר זה נהוג להתייחס לפסיכולוגיה טרנספרסונאלית כמחברת בין הפסיכולוגיה המערבית לבין מסורות רוחניות עתיקות שונות כגון בודהיזם, יוגה, קבלה, מיסטיקה נוצרית, סופיזם, שמניזם ועוד. כך, פסיכולוגיית מזרח-מערב, ובכללה פסיכולוגיה בודהיסטית, היא זרוע משמעותית של פסיכולוגיה טרנספרסונאלית.

עיקרי דבריו של קוהוט מתייחסים להנחה כי חתירתה של הנפש לחווית עצמי הרמונית, לכידה והמשכית, חייבת להיות קשורה גם במימד הטרנסצנדנטי. מבלי התייחסות למימד הטרנס פרסונלי כחלק מחוויית האדם השלם, לא תוכל הנפש  להגיע לכדי תיקון משברים שנגרמו במימד הפרסונלי, האישי הפסיכולוגי.  טענתי היא כי הקשר עם העצמי המוזיקלי מספק חוויה רוחנית עמוקה וקשר עם האורגני במובן העמוק ביותר, הרחב ביותר של המושג. העצמי הבוגר יתפתח סביב לגרעין של “עצמי מוסיקלי” המהדהד עם המבנים ההרמוניים המוסיקליים של העולם. זו שפה של טרום משמעות, טרום ורבליות וטרום מושגיות, שפה של הרוח אשר הקשר אליה הוא כה חיוני לחיים הרמוניים של האדם.  העצמי המוסיקלי  נמצא בבסיס הנפש המיתית שלנו, היא הנפש השואפת לסינכרון עם הנפש הקוסמית הרחבה.

שיקום העצמי המוסיקלי- מוסיקליות אורגנית ומשאבים רוחניים

בחברות שבטיות אשר רואות עצמן חלק מהטבע, חברות אשר הקשר שלהם לטבע אורגני ומזין, המוסיקה, השירה, הקצב, הם בסיס עליו מתקיימים החיים. הטבע אינו רק המציאות החומרית הגלויה לעין. לטבע רבדים ושכבות, מהן נראות ומהן נסתרות. בעיני אנשי השבט, הטבע הוא גם טבעה של הרוח, טבעו של החלום וטבעו של הקוסמי, אשר המוסיקה מתקשרת אתו בהיותה חלק ממנו. בחברות האורגניות הללו, הקצב הוא הבסיס עליו נישאות כל הפעולות , משחקי הילדים, עבודות הבית ועבודות השדה. כל פעולה יושבת על ריתמוס גופני הקשור בקשר הדוק עם האדמה, עם הנשימה, עם האורגניות הגופנית. השירה והנגינה הנישאות על גבי הקצב, מלווים את חיי היום, כמו גם את הטקסים, אירועים מיוחדים וחגים.  השירה היא צורת ההבעה הטבעית ביותר של הנפש והחיבור הטבעי ביותר אל הרוח, ובחברות השבטיות מכירים בכך. הגוף הנפש והרוח הם יחידה אחת באמצעות המקצבים והשירה.  זוהי פעולה גופנית כמו גם פעולה רגשית ורוחנית הנעשות בו זמנית, בזרימה ויכולת להיות ברגע ולבטא אותו בשפה המוסיקלית. אותו עצמי מוסיקלי אליו מתייחס מאמר זה, ממשיך להתקיים כגרעין של היחיד בתוך החיים השבטיים.  בחברות אורגניות, למוסיקה ושירה היה מאז ומתמיד מקום עצום מתוך הכרה בכוחם ככלי טרנספורמטיבי ומרפא. כל פרקטיקה שמאנית, בכל מקום בעולם, תיעזר במוסיקה, בקול, בשירה ובריקוד לצורך ריפוי. אחת הסיבות לכך היא בוודאי ההכרה האינטואיטיבית של חברות אורגניות בכוח הריפוי הגדול הטמון בכניסה למצבי טרנס, מצבי תודעה רחבה בהם מתאפשר לפרט להיות בקשר עם כוחות ריפוי טבעיים  שהם גדולים מכוחו של היחיד. זוהי הכרה במשאב חיים ענק המתקיים מעבר לתחום הפרט אך ביכולתו של הפרט להתחבר אליו ולהיות מוזן ממנו באמצעות מצב הטרנס אליו מגיעים דרך המוסיקה השירה והריקוד. מצב הטרנס מאפשר  גישה לטרנסצנדנטאלי, כלומר היות בקשר עם אנרגיות סובטיליות והתמסרות לאינטליגנציה יצירתית וטרנספורמטיבית המארגנת ומאזנת את עולמו של הפרט. בד בבד מצב הטרנס מאפשר קשר עם עולם התת מודע האישי והקולקטיבי. באופן זה, תכנים אישיים, מצוקות וטראומות יכולות לנוע לכיוון שינוי וריפוי בצורה אורגנית ובתוך הוויה יצירתית. העצמי המוסיקלי הוא תמצית ההוויה האורגנית שלנו ובהיותו כזה הוא מתקשר ומהדהד עם כל הרבדים החיים של היקום. היקום מורכב מאטומים זעירים ופעילים, נמצאים בתנועה מתמדת. הכול רוטט ובהיות הכול רוטט לכל דבר יש גם תדר של צליל, ספציפי לו. העצמי המוסיקלי הוא אותו חלק עמוק בנו המסוגל להיות בקשר עם כל סוגי התדרים הצליליים הללו, להיות בקשר עם המנגינות, הנשמעות ואלו שאינן נשמעות, להיות בהדהוד עם האריג המוסיקלי שהוא הקונסטרוקציה הראשונית של היקום.

הטראומה הבסיסית  בחיינו המודרניים , היא ניתוק של  האדם מעצמיותו,  מכוחות החיים הטבעיים שבו,  ממארג אורגני רחב, אשר האדם הוא במהותו חלק ממנו, אך בפועל מנותק ממנו. בחברה קפיטליסטית שעקרונותיה מבוססים על תחרות והשגיות, על ערכים חברתיים מוחלטים להצלחה,  האדם המודרני מנסה נואשות לחפש משמעות מחוץ לעצמו. אנו עדים לתופעה של עוד ועוד שיטות טיפול אשר כל מטרתן היא להחזיר לאדם את כוחות החיים האבודים ולחבר אותו מחדש אל עצמו. על אף ולמרות כל עשרות שיטות הטיפול ומאות אלפי מטפלים מכל תחומי הטיפול, מחלת הדיכאון היא המחלה הנפוצה ביותר היום בחברה המערבית. מיליוני אנשים חיים על תרופות נוגדות דיכאון במטרה להמשיך ולקיים את דרישות החברה והתרבות המודרנית לערכים אשר היא קבעה כבעלי משמעות. החברה המודרנית מכתיבה בין השאר את החיבור לטכנולוגיות מתקדמות המשרתות בעיקר את השיטה הקפיטליסטית, את הכוח וההון של המעטים במקביל להידלדלות כוחו של הפרט. כך האדם ניתק מטבעו ומעצמיותו האורגנית, זו האמורה להיות חלק מכוחות הטבע הגדולים והמזינים, חלק מהמיתוס, חלק מהנפש הרחבה של העולם. וכתוצאה מכך מנותק הפרט ממשאביו האמיתיים, מזרימה של חיות, שמחה ומשמעות שאינם תלויות בדבר. זהו ניתוק היוצר אלימות, בלבול, חוסר בסיס, חוסר תקשורת בריאה ואמפטית. בהידלדל כוחות החיים האדם עסוק בהישרדות נפשית וגופנית. אני רואה את שיקום העצמי המוסיקלי של היחיד כחלק משיקום המערכת האורגנית של החברה כולה. תהליך זה הוא אישי כשם שהוא גם חברתי, אקולוגי ואף פוליטי. קל לשלוט באנשים המנותקים מכוחות החיים שלהם, מהאימפולסים הטבעיים שהם הבסיס לרצון ולפעולה חיה וחופשית.  אדם המנותק מהרצון העמוק שלו ועוסק בריצוי חברתי, אף מבלי לדעת כי זה מה שקורה לו, הוא בעצם עבד מודרני אשר ממשיך לחתור לקריטריונים שהוכתבו לו תוך כדי התעלמות מצורכי הגוף, הנפש והנשמה. תהליך החיבור מחדש אל העצמי המוזיקלי עובר דרך תרגול גופני-קולי שמטרתו לאפשר לגוף להיות תחנת ממסר משוכללת לאינפורמציה מרמות אנרגטיות שונות, להיות כלי פתוח למעבר של תחושות עדינות, רגשות, דימויים וזיכרונות אשר יקבלו ביטוי מוזיקלי, תנועתי וקולי. באמצעות העמקת הקשב אל עצמי, אל האחרים, אל המרחב, אנו מחדדים ומעמיקים את יכולת ההבחנה בניואנסים קטנטנים של הלכי רוח, לומדים את השפה שבה הרוח והנפש מדברים דרך הגוף. מתוך הקשבה עמוקה לעצמי המוסיקלי, מתפתחת הקשבה לעצמי הפועל בעולם, לרצון של הנפש והרוח לקבל ביטוי בעולם. בראש וראשונה החיבור המחודש אל העצמי המוסיקלי הוא חיבור אל משאבים עצומים של אנרגיית חיים הזורמת סביבנו ודרכנו כאשר אנו מאפשרים זאת. אנרגיית חיים מאפשרת בהירות מחשבה וחיים בתודעה רחבה, בחופש בחירה, ביכולת להיות חלק מאריג הכולל את החיים האורגניים כולם. לכך יש השלכות רבות לא רק על בריאותו ואיזונו של הפרט אלא על אקולוגיה נפשית, חברתית, תרבותית ופוליטית.

תרגול – Practice

ההבנות הללו נרקמו והתהוו במשך שנים רבות של תרגול. בשנים אלו חקרתי מהלכים שונים ומבנים שונים מתוך הבנה אינטואיטיבית שהגוף צריך לחזור ולהיות מרחב פתוח לאותה זרימה אנרגטית-תנועתית-מוזיקלית, זרימה אשר מגיעה מבפנים החוצה ומהחוץ פנימה. בהשתאות התבוננתי על שינויים עמוקים שהתחוללו בחיי אנשים כתוצאה מהחיבור המחודש אל אותה זרימת חיים: קצביים, מקצבים, מלודיות, ביטוי קולי-תנועתי ספונטני ואותנטי אשר רבים מתלמידי ומטופלי דברו עליו כעל תחושה של חזרה הביתה, אל מקום ארכאי, מקום שהיה מוכר פעם, מקום שנזכרים בו, מקום אליו התגעגעו זמן רב. התרגול הבסיסי באינטגרציית קול בתנועה הוא קודם כל גופני. הוא מכוון לאפשר חיבור מחודש למערכת אורגנית שגרעינה על פי תפיסתי הוא העצמי המוסיקלי. התרגול נעשה באמצעות מבנים פשוטים, תנועתיים וקוליים, שהם כעין מפתחות לקשר עם זרימה (flow)  רב מימדית: פיזית, נפשית ורוחנית. התרגול נעשה מתוך הבנה כי תהליך כזה כרוך בשחרור התודעה מאמונות מגבילות, אישיות ותרבותיות. היכולת להיפתח לחוכמה של התהליך האורגני בהכרח יהיה קשור להתמסרות אל הלא ידוע. הסכמה לוותר על שליטה. זהו תנאי בתהליך כינון הקשר המחודש עם המערכת האורגנית, זו הסכמה להתמסר לאינטליגנציה יצירתית הפועלת דרכנו ולסמוך על תבונתה. כאנשים שגדלו במערב התחנכנו על שלטון השכל וההיגיון, על הרעיון שאנו יכולים לשלוט לחלוטין במהלכי חיינו, ולהסביר כל דבר, הלא ידוע מאיים עלינו מכיוון שהוא איננו ניתן לשליטה ואיננו נכלל במערכות המושגים, האמונות והדעות שגיבשנו ורכשנו לעצמנו  כרשת ביטחון מפני אותו נעלם גדול. כמובן שאין הכוונה בדברים אלו לנטרל את המחשבה, ההיגיון, הסקת מסקנות מושכלת וכ’ו, אלא לאפשר אינטגרצייה בין המערכות השונות, לאפשר לעצמנו להיות בקשר עם רמות שונות של תודעה ועם סוגים שונים של אינטליגנציה. לעיתים זהו תהליך  הנוגע באזורי נפש כואבים, טראומטיים ומבוהלים המגנים על עצמם במערכות אסטרטגיות מורכבות. מעצם זה התהליך יציף תכנים אישיים שונים. תכנים אישיים אשר יקבלו ביטוי בתוך הנהר הזורם של המוסיקליות האורגנית אשר מאפשרת ביטוי של החוויה הפנימית מרגע לרגע. ביטוי מאפשר שינוי ובכך נוצר מהלך טרנספורמטיבי יצירתי שמשמעותו תחושת משמעות קיומית ראשונית ביותר. לסיום, אזכיר שוב את דבריו של ד.ו. וויניקוט : “רק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את העצמי”.

הערות:

  1. חיזוק לתפיסה זו של ויניקוט לגבי עמדתו הבריאה של האדם בעולם מגיעה משתי תפיסות נוספות, הבודהיזם ומכניקת הקוונטים. גם בתפיסה הבודהיסטית וגם בתפיסה של המכניקה הקוונטית , מה שעד לפני כמה שנים נתפס כמציאות חיצונית לאדם ,מובחנת ממנו ובלתי תלויה בו ,נתפסת כיום כתלויה הדדית באדם ובראיה שלו שלמעשה שותפה בכינונו של העולם בו הוא מתבונן.
  2. Grotowski,‏ היה בימאי והוגה תיאטרון פולני(1933-1999) הביא לידי מהפכה את תפקידו של התיאטרון בעולם כולו. גרוטובסקי התענין בתפקידו של האדם בעולם, מה אנו עושים כאן ? והוא חקר את הצורך של כל אדם בריטואלים. הוא טבע את המונח ריטואל חילוני, כלומר כזה שאיננו קשור לשום דת ספציפית והוא נובע מהנפש הקשורה באופן טבעי אל הרוחני, אל האלוהי. עיקר מחקרו היה באמצעות הקול והתנועה שהם השפה הראשונית של האדם.

    Smadar Emor 2018

Smadar Emor

Smadar Emor

Dancer, choreographer, vocal artist, a writer and voice-movement therapist.

Leave a Reply

Share:

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on twitter
Share on email

More Articles

Related Articles

The musical self (Hebrew)

The musical self,
and the concept of the self that appears in psychoanalytic discourse.
The musical self as the mythical self